יום רביעי, 26 בדצמבר 2012

בחיל ורעד/ ורד ליפשיץ


הדברים אותם אני רוצה להעלות על הכתב, יושבים על ליבי זה זמן רב. גם אם דברי אינם לגמרי דבר דבור על אופניו, וגם אם נותרו בהם כמה סימני שאלה, תהיות ומבוכות, אני יודעת מה אני רוצה לומר, או לפחות, יודעת מה המחשבות אותן אני רוצה לחלוק אתכם.
נדמה לי שאיני צריכה להכביר מילים בכדי לומר מה מעסיק אותי, ועל אף זאת, פתאום אני חשה שאני לא מצליחה לבטא זאת, אני מכבירה במילים והקדמות. וגל החששות והפחדים שמתעורר בי נדמה לי כלא סביר. כמאיים להשתיק אותי. וכמעט אני נסוגה.

כשאני מתחילה, אני מוצאת את עצמי מתחבטת באלו מקורות לבחור, איזה ציטוט ראוי שאביא, מה יהווה מענה לכול אחת מהמתקפות על  דבריי.
אני תוהה למה צריך לעורר את הנושא הזה?
לפתע אני מוצאת את עצמי לא בטוחה בעצמי, מתמלאת בענווה, מפנה את הבמה לגדולים, יודעים וחכמים ממני. שידברו הם. או שאולי אעזוב את זה בכלל, ואכתוב משהו שיש עליו קונסנזוס, אולי למשל על כך 'שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'.

ובכל זאת, אני  לא מצליחה לעצור את עצמי, כי  כל מה שאני רוצה להגיד הוא: 'חדש ימנו כקדם', רוצה לחזור לימי בית המדרש של אביי ורבא. שהרשו לעצמם לחשוב, שהרשו לעצמם להפוך כול אבן ואבן, לתהות, לשאול, ליצור. מתקנאת בעולמות החופשיים בהם אפשר היה להתווכח, ולריב, לזה ולזה היה מקום.

אני מביטה בעצב בחינוך הדתי, שבו צמחתי, ושבו גדלים וצומחים ילדיי, ושאותו אני אוהבת, מוקירה ומכבדת וחושבת שאין בו  די חירות לחשוב, ליצור, לשאול. הפחד והסכנות אורבים בכול פינה ויוצרים גבולות לרוח.

אני מוצאת את עצמי, לומדת  עם מורים  (מהטובים שפגשתי), הם לומדים בחדווה , ויותר מזה, עיניהם נדלקות. הלימוד מוליד חידושים, המורים חושבים ומרגישים.
ואז, כמו חיה הקמה ממרבצה, היא נעורה ועולה בצורת השאלה - זה לא מסוכן?
פירושה של שאלה זו: לא מסוכן לחשוב לבד? לא מסוכן לחדש? אולי נטעה? לא מסוכן להינות מלימוד?-איה העמל , היזע ואפילו הסבל. לאן זה יוביל? מדובר במדרון חלקלק, תחילתו בחשיבה, וסופו מי ישורנו.

אני מסכימה עם כול ההנחות הללו, עם כל השאלות. אכן זה מסוכן, אפילו מסוכן מאוד, אולם כול מי שעוסק בחינוך בחר תחום מסוכן. ומול סכנה זו של חשיבה, יצירה, הנאה, אולי אפילו שאלות של כפירה, יש סכנה אחרת- לחנך לא לחשוב, לחנך לא לשאול, לחנך לא להקשיב לקולות הפנימיים שלי. חינוך לא לחשוב יכול להיות מסוכן מאוד, אף יותר מסוכן מלחשוב.
והיה אם נצליח בחינוך, המעמיד במרכז הוויתו  ש'אשרי אדם מפחד תמיד' נעמיד דור חלול, חלש, היודע לדקלם את הטקסט שלימדנו אותו בעמל. אם נצליח בכך נעמיד דור של אנשים הפוחדים לבטא את מחשבותיהם, עד שיום אחד ישכחו שיש להם מחשבה עצמית. אם נצליח בכך נעמיד דור של אנשים המחפשים תשובה על שאלות החיים היומיומיות במקום אחר, אצל רב או מורה דרך. תהיות, ולבטים יהפכו לשאלות של מותר ואסור. העמוק יהפוך לרדוד, העקוב למישור.  עד שישכח הציווי האלוקי שנאמר לאברהם אבינו ומכוון לכול אחד בכול דור –'לך לך'.
הליכה לארץ לא נודעת, הליכה לא בטוחה. הליכה עצמאית, סוללת דרך, היונקת את כוחה מצו האל.
והיה אם לא נצליח בחינוך המבוסס על פחד זה, יביטו התלמידים על התורה, כעל אבן שאין לה הופכין, כעל משמימה, חונקת, לא מאפשרת. מכאן ומכאן הכישלון יצרוב.

תקוותי בחינוך הנוכחי, על קומץ תלמידים חולמים, בעלי רוח גדולה שלא נצליח בדרכינו העכשוית לכבול אותם. שלא היו לגמרי איתנו והיו נכונים להפוך בתורה עוד ועוד ולגלות דכולה בה. תקוותי היא על קומץ תלמידים שלא השתכנעו כי התורה היא דקלום. על קומץ תלמידים שהחשיבה העצמית, היא אוויר לנשימה עבורם. הם יצליחו להפריח את השממה. תלמידים שישאפו לאופק רחב, שימריאו עוף, ויצללו לעומק, תלמידים שישאפו ליותר משיש לנו להציע להם.

אני פוחדת מהפחד. אני רוצה להתחדש, בכול יום תמיד. אני רוצה לחוש בת חורין.

אני רוצה להאמין כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. ובן חורין הוא בעל חופש לחשוב, ולשאול, ולתהות, למצוא לעיתים תשובה ולהיות נכון לחיות לעיתים עם שאלה. להתדיין עם אנשים, להסכים איתם או לחלוק עליהם. להאמין שבן חורין מסוגל להכריע בחייו ולהבין את משמעותה של החלטתו, ונכון לשלם על בחירתו במידה וידרש לכך.
תקוותי על כך 'שאין אדם שליט ברוח לכלא את הרוח'. ואדם - רוח אלוקים מפעמת בו, ונושבת בו. ואף כי יש רוח רעה, ורוח אחרת, וכל מיני רוחות נושבות בעולם, אפשר להאמין ברוח האל אשר שם בפינו. 
ולהתפלל-
 'לב טהור ברא לי אלוקים
ורוח נכון חדש בקרבי'.

תגובה 1:

  1. ורד יקרה תודה על דברייך הנוגעים והמעוררים. בד"כ הפחד הוא כ"כ משתק, שמפחיד אפילו לדבר עליו...
    הדברים שכתבת על "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" האירו לי את "אל תקרי חרות אלא חירות"- שיש תנועה אחת שהיא לחרות את הלימוד בעוצמה, בכוח, לרצות שהמילים יהיו כתובות על הלוח בדיוק כמו שצריך, כמו שמותר, כמו שכתוב בתורה... ויש תנועה הפוכה, שיש בה הרבה עדינות וכבוד, שלא חורתת כלום, אלא נותנת אמון באותיות הפורחות באוויר, שיתקשרו אל הלוחות מתוך בחירה וחופש- חירות על הלוחות...

    השבמחק

כתוב תגובה